הווירטואליזציה – שיטה המאפשרת הרצת כמה מערכות הפעלה על אותו המחשב במקביל – מתקרבת למיינסטרים. יותר ויותר משתמשי מק, לינוקס ו-Windows לא מסתפקים במערכת הפעלה אחת בלבד, ומתקינים תוכנות שמדמות מערכת הפעלה נוספת, הפועלת בחלון כתוכנה לכל דבר. לרוב, מדובר בפתרון זול יותר מרכישת שני מחשבים ^[1] נפרדים, ובטח ירוק יותר – מחשב אחד צורך פחות חשמל משניים.מפתחים, למשל, משתמשים במערכת הפעלה וירטואלית כארגז חול לבדיקת התוכנה או האתר שלהם על מערכות הפעלה אחרות. בארגונים משתמשים בווירטואליזציה כדי לאפשר חיבור מהבית למחשב במשרד.

בתמונה: מערכת הפעלה וירטואלית

כמעט כל משתמשי מקינטוש שרכשו מחשב מהדור הנוכחי, הכולל מעבדים של אינטל, מסוגלים להריץ עליו גם את Windows וגם את מערכת ההפעלה האלגנטית של אפל, OS X, בעזרת תוכנת וירטואליזציה בשם Parallels.

אפל אמנם שיחררה תוכנה בשם BootCamp להרצת Windows על מקינטוש, אבל וירטואליזציה מאפשרת שימוש בשתיהן באותה העת, בלי להפעיל את המחשב מחדש.

בוויקיפדיה מוסבר כי מכונה וירטואלית היא תוכנה שיוצרת סביבה להפעלתן של מערכות הפעלה אחרות, ללא צורך בחומרה נפרדת. כך אפשר להקציב את המשאבים, כמו זיכרון RAM ומקום בדיסק הקשיח, לכל מערכת בנפרד, על אותו המחשב. ראשית הווירטואליזציה ב-1960, במחשב המחקר IBM M44, שידע לדמות מערכת אחרת בשם 7044. המפתחים, רוב נלסון ודייב סייר, נעזרו בו למטרות מחקר בלבד.

כיום השימוש במספר מערכות הפעלה על גבי אותו המחשב המארח פותר בעיות לכל מי שזקוק לתוכנה ספציפית, שעובדת רק על אחת מהמערכות (לרוב – Windows, אליה מכוונת רוב תעשיית התוכנה). עבור ישראלים, למשל, מדובר בסוג של פתרון לבעיית אתרים שנתמכים ב-Internet Explorer בלבד.